תרפיה באומנות ע"פ מלה ביטנסקי

השלבים המאפיינים את המפגש הטיפולי ע"פ ביטנסקי

מלה ביטנסקי מתארת 4 שלבים המאפיינים את המפגש הטיפולי והם:
1) שלב משחק קדם אומנות בחומרי האומנות- בשלב זה המטופל משתמש בחומרים בדרך משחקית ולעיתים מגיע לתגליות חדשות ביחס לחומרים ולעצמו .
2 )שלב העבודה- בשלב זה המטופל מתרכז בעבודת האומנות ונכנס לדיאלוג פנימי ,שקט ובעל משמעות תקשורתית דרך האומנות. בשלב זה על אותה טרפיסטית להיות צופה שקטה, פסיבית,מתבוננת בשפת גופו של המטופל, הבעות פניו , הדרך בה הוא בוחר ומשתמש בחומרי האומנות ובתהליך היצירה. המטפל/ת יתערב רק כשהמטופל מבקש את עזרתו.
3)שלב ההתבוננות ביצירה- בשלב זה מתחיל לאחר סיום או סיום זמני של היצירה. המטפל והמטופל מתרחקים מהיצירה ומתבוננים בה, הריחוק יוצר מידה של ניתוק המטופל מיצירתו כדי לקבל פרספקטיבה , תחושת בעלות ומודעות למעשה ידיו. בהתבוננות מתגלים פרטים ויחסים שלא נראו בזמן עבודה, הם מקבלים חשיבות והמטופל מתחיל לחבר את המשמעויות הרגשיות השונות.
4) שלב הדיאלוג- בשלב זה מזמין המטפל את המטופל לתאר מה הוא רואה ביצירתו, מה הוא מרגיש וחושב בהסתכלותו ביצרתו. המטפל עוזר למטופל לראות ולגלות תופעות שונות בעלי משמעות פסיכולוגית הניצפיים ביצירה ואת החוויה האישית של המטופל בזמן היצירה ואחריה.

השאלה המרכזית שמלווה את המטפל הפנומנולוגי בתהליך היצירה היא: מה? ואיך? איך המטופל בוחר חומרים? כמה חומר/ צבע הוא לוקח? כמה חומר/צבע ישתמש על הדף? עוצמת הפעילות הגופנית? סמיכות הצביעה? איך המטופל פועל בחדר ועל הדף? היכן על דף מתחיל ואכן מסיים? מה היחסים בין הצורות, בין הצבעים ובין הצורות לצבעים?מה היחס בין האובייקטים על הדף לרקע? כמה משטח הדף מכוסה וכמה נשאר ריק? ועוד.

לאחר מכן ישאל טרפיסת את המטופל- מה הוא רואה? וילמד את המטופל את השפה התיאורית ולא שיפוטית. למשל: לעיתים קרובות מטופלים יגידו "זה יפה" "זה לא מדויק", המטפל יתאר את הצבעים צורות ויחסים שעל הדף, למשל:" ציירת עיגול אדום קטן בחלקו התחתון של הדף מצד ימין, סביבו רקע שחור סמיך ובצד השמאלי העליון של הדף כמה נקודות צהובות במעגל עם רקע אוורירי בצבע תכלת..." . השפה התיאורית נטולת השיפוט או ההתרשמות האישית של המטפל חשובה היות והיא משקפת לפי הגישה הפנומנולוגית את עולמו הפנימי של המטופל ויחסיו עם אחרים. מטרה נוספת של ההתבוננות הפנומנולוגית היא לחדד את ההבנה של מרכיבי הסגנון האישי הייחודי של המטופל ולכוון להכרות מעמיקה וסובייקטיבית יותר של אישיותו, צרכיו, כוחותיו,קשיו, תפיסת עולמו ועוד.
בגישה הפנומנולוגית תישאל פחות השאלה-" למה?" שאלה זו מזמינה פרשנות ולא לבדיקת התופעות בכאן ועכשיו,הדגש בדיאלוג בי המטפל למטופל היא על החוויה הסובייקטיבית הנוכחית ופחות פרשנויות מהעבר הרחוק. כן יש התבוננות משותפת בשינויים וההתפתחות ביצירותיו של המטופל לאורך זמן ועדותם לשינוי במצבו הרגשי ותיפקדו בחיים. (לעיתים פורשים את עבודותיו של המטופל ומסתכלים יחד על תהליכים שעבר המטופל עד כה בטיפול, לרוב ביוזמת המטופל).

חדר הטיפול באומנות בגישה הפנומנולוגית צריך להכיל מגוון חומרים גלויים לעין , כגון : ניירות שונים, צבעים מסוגים שונים, חומרים לקולאז' , בדים, עצים , חימר ועוד. מגוון החומרים מאפשר התנסויות וחוויות שונות. יש חומרים קשים ורכים, מדויקים ונמרחים,אטומים ושקופים, נוזלים או מבנים, דלילים וסמיכים – כל חומר יוצר איכות אחרת של חוויה פיזית ורגשית. יש לשים לב להעדפותיו וסגנונו האישי של המטופל וללמוד מכך על חוויות עולמו הסובייקטיביות והקונפליקטים המעסיקים אותו. למשל: יתכן ומטופל הבוחר הרבה לצפות עץ בבד, כלומר:ציפוי חומר קשה בחומר רך, יתכן והמטופל עסוק בקונפליקט פנימי שלו בין רכות לנוקשות. הגישה הפנומנולוגית שהתפתחה באונ' חיפה על ידי פרץ הס וממשיכיו שמה דגש רב על סידור החדר וה Setting הקבוע . הsetting הקבוע נותן למטופל תחושת ביטחון, הכרות , הכלה , זה מאפשר יותר בקלות להתחיל בתהליך הבחירה והיצירה.על המטפל להכין את החדר לפני הגעתו של המטופל,סידור החדר יכלול: לוח ציור (לוח סוליטקס על קיר שלם) עליו יתלו דפים בגדלים שונים ופורמטים שונים(מרובע, מלבן , מעוין, אליפסה ועיגול) ולידו פלטת צבעי גואש לפי קשת הצבעים , 3 מכחולים בעוביים שונים,מים וסמרטוט, יש משמעות בכך שהמטפל מתכונן ומכין את החדר לקראת בואו של המטופל,כמו דמות הורית המכינה עבור ילדיה את האוכל וצרכיהם האחרים, גם הזמינות של החומרים מגרה ומזמינה ליצירה וחקירת החומרים.

בסוגיה של הכנת הצבעים מראש יש מגוון דעות, ניתן גם לאפשר למטופל למזוג לעצמו את הצבעים. לדעתי עדיף לאפשר למטופל למזוג לעצמו את הצבעים מכיוון שזה מאפשר אוטונומיה למטופל ובנוסף מהווה עוד אומדן למצבו הרגשי, למשל : אם הוא ממלא צבע גואש עד הקצה או אפילו שופך מעבר ליכולת הקיבול של המיכל יתכן שהוא מוצף רגשית, אך אם ימלא מעט ויחשוש לעבור את גבולות המיכל יתכן והוא חרד או זהיר מאוד.
הפורמט הקבוע, לטענת הס, מאפשר חקירה שיטתית של המטפל את דרך עבודתו של המטופל, כמו כן האפשרות לעבוד בעמידה מאפשרת חוויה שונה משמעותית מהעבודה בישיבה , היא מחזקת לדעתו של הס את ההתבוננות והמודעות של היוצר והצופה, מאפשרת התרחקות והתבוננות ביצירה,זה כמו עבודה מול ראי פנימי ומוביל לרב שיח פנימי,העבודה עם הגב למרחב החדר מאפשרת התכנסות, קשב ואינטימיות של המטופל עם עצמו ויצירתו, העמידה מגבירה יציבה הפיזית ומוקרנת לתחושת ביטחון ויציבות הרגשית. העבודה עם כל הגוף ומרחב תנועתי רב מובילה לחוויה פיזית של שחרור פיסיולוגי של מתח והשלכת תחושות הגוף על היצירה, היא גם יכולה לשפר את רמת האנרגיה ותחושה טובה בעיקר במצבי דיכאון. המטופל "עומד על רגליו" ו"מחזקי את עצמו" במובן הסימבולי יכול גם לשאת באחריות לעצמו ולתפקודו. לכן רצוי שתהייה אפשרות למטופל לבחור האם לעבוד בעמידה, ישיבה או שכיבה.

השפה והניתוח הפנומנולוגי של היצירה
המטרה של התבונות הפנומנולוגית של המטפל היא לחדד את הבנתו ואת הסגנון האישי הייחודי של המטופל ולאפשר הכרות עמוקה וסובייקטיבית של אישיותו, צרכיו, כוחותיו וקשיו. ההתבוננות לאורך זמן מאפשרת לבחון שינויים ביצירה המעידים על שינוים במצבו הרגשי , בתפקודו בחדר ובמציאות. (חזות 2008). הגישה הפנומנולוגית רואה במושגי האומנות ושיקופם את השפה הטיפולית. למשל :ניתן לומר שלמטופל מסוים סגנון יצירה קוביסטי (צורניות מוגדרת) או אימפרסיוניסטי (צבעוניות כתמית).